בישולוג – בישול עם הגיון

פעם גרנו בתל אביב. בהתחלה בדרום ואז במרכז – יהודה הלוי פינת חשמונאים, מטר מאבן גבירול. מעבר ללילות בלי שינה בהם למדתי כימיה אורגנית וביוכימיה, ולילות קסומים אחרים בהם רקדתי בהופעות של מיקי, התקופה התל אביבית מקושרת בזכרוני לטל בייגלס. יותר נכון לבייגלה קינמון וצימוקים של טל בייגלס. הנגיסה בבייגלה הטרי הייתה מאזנת אותי בימים טרופים ומשמרת את האשליה שלמרות נהר הכסף שנשפך על השכירות ולא ישוב עוד לעולם ולמרות שבמקרר שלי אין כלום חוץ ממזולה ותבלין לפיצה –זה דווקא לא רע לגור בתל אביב.

היום אנחנו גרים באשקלון, ובהיעדר מאפייה ראויה לשמה (אני אומרת לכם אני עוד אפתח כזאת) החלטתי לשחזר את האהבה שלי לבייגלה הנוסטלגי. בשבועיים האחרונים הכנתי פעמיים לחמניות, ואחרי שמילאתי תבנית נשארתי עם כמות בצק קטנה שכמו קראה לי לשדך אליה קינמון.

הטריק: בצק שמרים מתקתק, קינמון טחון בפנים, יוצרים גלילים, טובלים במים ואז בסוכר. הסוכר נדבק, אוטם את הבצק ויוצר מעטה קראנצ'י ופריך –כולל קרמל בתחתית. הפנים הופך מלחמניה למעין עוגיה קינמונית לחה ונהדרת- ללא תוספת של חמאה, קלוריות וכאבי ראש. מספיק טוב בשבילי.

אז אם נשאר לכם במקרה בצק שמרים, והתנור ממילא חם- אתם במרחק 5 דקות מהפריכות המענגת הזו, שלא אגזים ואומר שהיא מעין סינבון לייט לעצלנים.

להמשך קריאה »

כשצילמתי את התמונות לרשומה הזו, חשבתי שיהיה כדאי לצלם תמונה אחת של הצזיקי מרוח על לחם. לא חשתי כל רעב בעת הצילום. לאחר שלקחתי את הביס הראשון צולמה התמונה האחרונה. הייתי חייבת לאכול את הפרוסה עד תומה באותו הרגע ממש ומיד להכין לעצמי עוד שלוש. כזו היא ההשפעה של צזיקי עליי.

כשהבלוג היה עוד בחיתוליו העליתי מתכון לצזיקי. באותה התקופה לא ידעתי כלום על כתיבת בלוג או צילום מזון והיום, שלוש שנים אחרי – אני מרגישה שאני יודעת אפילו פחות. מה שכן ידוע לי בבירור הוא שהייתי בכרתים פעמיים. טעם הצזיקי השאיר את חותמו עליי בצורה שלא עשה זאת שום מאכל אחר. מתוך רצוני לתת לו יותר כבוד מהרשומה ההיא אני מגישה לכם אותו שוב- כמזכרת מהקיץ העקשן שאולי סוף סוף יפנה את מקומו לסתיו..

להמשך קריאה »

היו כמה אפיזודות בחיי בהן הייתי בדרכים רוב הזמן, בתחבורה ציבורית, תמיד עייפה. היו החודשים בהם עברנו לתל אביב והמשכתי לעבוד בקרית גת, והייתה השנה בה עבדתי בתל אביב, גרנו באשקלון, למדתי בתל השומר והסטאז' שלי היה בכלל בבאר שבע. כל מה שאני זוכרת מהימים ההם הוא את עצמי, נשענת על המושב ומחפשת תנוחה להירדם בה. ישנתי בכל דקה פנויה. לפעמים הייתי פוקחת עיניים ברכבת ושואלת את עצמי איפה אני – האם אני בדרך לעבודה? האם אני בדרך הבייתה..?

בתקופות האלו כפתור הסנוז (snooze button – הכפתור שמאפשר להמשיך לישון עוד כמה דקות) בשעון המעורר היה חברי הטוב ביותר. כל בוקר השעון המעורר היה מצלצל, וכל בוקר בזריזות אצבעות – שלא הייתה מביישת שולף מהמערב הפרוע- הייתי פורקת אותו מצלצולו תוך 4 שניות ומכוונת אותו לעוד 10 דקות. ועוד 10 דקות. ועוד. 10. דקות.

מיקי, שדאג שמא לא אתעורר היה מתהפך על הצד ושואל:

"את לא צריכה לקום?"

ואני, לגמרי מתוך שינה, בעיניים עצומות מלמלתי את פרטי האופציה החלופית שעלתה במוחי באותו רגע:

"..אני אקום עוד 10 דקות.. במקום הרכבת של 6:20 אני אקח קו 5 של 6:50 שמגיע לתחנה ב 7:00, משם מונית שירות קו 16 לצומת, אחצה את הכביש, ארד במנהרה ואתפוס אוטובוס ישיר של 7:35."

ואז הייתי מאבדת את ההכרה עד לצלצול הנוסף של המכשיר.

אם הייתם שואלים אותי על כך לילה קודם לא היה לי מושג על מה אתם מדברים. אבל בוקר אחר בוקר, עם הישמע צלצול השעון- העייפות התהומית שבי גרמה למוח שלי לייצר תכנית אחרת – כל תכנית-שתאפשר לי ולו כמה דקות נוספות של חסד.

כבר כמה חודשים שאני "גונבת" לי עוד דקות שינה, בדיוק כמו פעם. למרות שבשנים האחרונות די התמקמתי, ושעות העבודה שלי הפכו שפויות (תודה לאל) יש בי משהו עייף (מישהו אמר אוטוטו חודש תשיעי?) שזקוק לעשר (או שלושים) הדקות הנוספות של הבוקר.

כשאני סוף סוף מתעוררת, דווקא בא לי להתנפל על ארוחת בוקר מושחתת, ואם גם לכם מתחשק אני לא אאשים אתכם- רק אבקש שתביאו לי גם..

יחד עם זאת, כיוון שבבישול עם היגיון מדובר, (וגם, כיווןן שבין היתר אני מקווה ללדת תינוקת ולא סופגניה) המתכון של היום יהיה של ארוחת בוקר מזינה ושפוייה יותר.

להמשך קריאה »

הכל התחיל כשמיקי הכין לי אוכל לעבודה, ובשקית היה בין היתר כריך עם חמאת בוטנים. כשסוף סוף אכלתי אותו בנסיעה חזרה 5 שעות מאוחר יותר- הייתה לו ארומה משכרת ומתוקה של בננה רק בגלל שישבה לצידו בשקט בננה, באותה השקית (קרה לכם פעם?). אם היה מדובר על כריך עם גבינה בולגרית או אבוקדו אני מאמינה שהאפקט היה פחות חיובי- אבל עם חמאת הבוטנים- זה היה תענוג.

זה קרה ממש מזמן, אבל לאחרונה התחלתי לחשוב לעצמי, היות ומתברר שחמאת בוטנים ובננה זה שילוב כל כך טעים, למה לא להכניס את הבננה לתוך הסנדוויץ'?

הכנתי טעמתי, והגעתי לגן עדן.

זו הסיבה שהיום לא אספר לכם עלמאכלים שגרתיים שבישלתי היום כמו מרק אפונה ואטריות, אלא אתן הצצה לכריך הלא שגרתי אך המושלם הזה.

השאלה היא: האם אתם חושבים שתעמדו בזה?

להמשך קריאה »