בישולוג – בישול עם הגיון

הכל התחיל במייל של רותם, שביקשה מתכון לפתיבר תוצרת בית. לאחר שבמשך חודש ניסיתי כמה וריאציות על מתכון מתורגם מצרפתית ולא אהבתי את התוצאה (נחשו מה הייתה דעתו של מיקי), נשברתי וקניתי פתיבר מוכנים.

להמשך קריאה »

עונת הבזיליקום בשיאה –ואין דבר שאני אוהבת יותר מאשר לפתוח את המקרר אחרי שהכנסתי אליו צנצנת עם צרור טרי ולקבל את משב הריח המטריף. לדעתי צריך להיות בושם בריח הזה. אם תרחרחו את כפות הידיים שלכם אחרי שהפרדתם עלים מעשרה גבעולים אני בטוחה שתסכימו איתי.

בזיליקום הוא עשב תיבול ארומטי, יפהפה ומלכותי- וכיאה מאד מפונק- אם ממתינים יותר מיממה הוא מתחיל להיות לא נחמד ולהשחיר. אז מה נעשה איתו? נצמיד לו שום ושמן זית ונייצר פסטו קליל שמתאים להקפאה (מינוס הצנוברים והפרמזן).  וכך נוכל להנות ממנו לנצח. כמעט.

להמשך קריאה »

"הבטן שלך למעלה"

"הבטן שלך למטה"

"ירדה לך הבטן"

"עוד לא ירדה לך הבטן"

יש לך רק עוד כמה ימים"

"יש לך עוד זמן"

"התנפח לך האף (!?)"

כל זאת ועוד הן חלק מחוויותיי בכל שניה עגולה בה אני מסתובבת ליד נשים במקומות עבודתי. אושר.

לכן כשאני בבית, הרחק מכולן ומעינן הבוחנת אני עושה מה שאני הכי אוהבת ומה שהכי מרגיע אותי. כרגע זה להכין לזניה.

מיכל חביביאן המוכשרת בטירוף תרמה את המתכון הזה ואף הסכימה שאשתף אתכם (תודה- מיכל!).

לגבי המלית- אפשר להשתמש במלית צמחונית, בשרית, גבינתית או איך שבא לכם. החידוש בלזניה הזו הוא דווקא העלים שבה.

שנים שלא הכנתי לזניה כי חשבתי שאפשר להשתמש רק בעלים הקנויים אותם הייתי מרתיחה בזוגות ומניחה לייבוש על מגבת מטבח –עבודה מתישה ומיותרת, כי לא משנה מה- תמיד לאחר האפייה כמה מהם התקשו, התאבנו והפכו ללא אכילים בעליל. מצד שני- לא העזתי לנסות ולהכין עלי פסטה טריים כי אין לי מכונת פסטה- ולכן לא אוכל להכין אותם בבית בעצמי. נכון?

לא נכון!

כפי שתיווכחו בתמונות הבאות – להכין עלי פסטה ללזניה זה משחק ילדים, מדובר בלישת בצק קצרצרה וכמה רידודים במערוך. ומבחינת הטעם – אין שום דבר שמשתווה לכך. מה גם שבאפייה התוך של הלזניה נעשה רך והקצוות, גם אם הם מתייבשים ונאפים יתר על המידה הופכים למעין קרום פריך כשל טארט שפשוט תענוג לכרסם. אני התאהבתי.

להמשך קריאה »

היו כמה אפיזודות בחיי בהן הייתי בדרכים רוב הזמן, בתחבורה ציבורית, תמיד עייפה. היו החודשים בהם עברנו לתל אביב והמשכתי לעבוד בקרית גת, והייתה השנה בה עבדתי בתל אביב, גרנו באשקלון, למדתי בתל השומר והסטאז' שלי היה בכלל בבאר שבע. כל מה שאני זוכרת מהימים ההם הוא את עצמי, נשענת על המושב ומחפשת תנוחה להירדם בה. ישנתי בכל דקה פנויה. לפעמים הייתי פוקחת עיניים ברכבת ושואלת את עצמי איפה אני – האם אני בדרך לעבודה? האם אני בדרך הבייתה..?

בתקופות האלו כפתור הסנוז (snooze button – הכפתור שמאפשר להמשיך לישון עוד כמה דקות) בשעון המעורר היה חברי הטוב ביותר. כל בוקר השעון המעורר היה מצלצל, וכל בוקר בזריזות אצבעות – שלא הייתה מביישת שולף מהמערב הפרוע- הייתי פורקת אותו מצלצולו תוך 4 שניות ומכוונת אותו לעוד 10 דקות. ועוד 10 דקות. ועוד. 10. דקות.

מיקי, שדאג שמא לא אתעורר היה מתהפך על הצד ושואל:

"את לא צריכה לקום?"

ואני, לגמרי מתוך שינה, בעיניים עצומות מלמלתי את פרטי האופציה החלופית שעלתה במוחי באותו רגע:

"..אני אקום עוד 10 דקות.. במקום הרכבת של 6:20 אני אקח קו 5 של 6:50 שמגיע לתחנה ב 7:00, משם מונית שירות קו 16 לצומת, אחצה את הכביש, ארד במנהרה ואתפוס אוטובוס ישיר של 7:35."

ואז הייתי מאבדת את ההכרה עד לצלצול הנוסף של המכשיר.

אם הייתם שואלים אותי על כך לילה קודם לא היה לי מושג על מה אתם מדברים. אבל בוקר אחר בוקר, עם הישמע צלצול השעון- העייפות התהומית שבי גרמה למוח שלי לייצר תכנית אחרת – כל תכנית-שתאפשר לי ולו כמה דקות נוספות של חסד.

כבר כמה חודשים שאני "גונבת" לי עוד דקות שינה, בדיוק כמו פעם. למרות שבשנים האחרונות די התמקמתי, ושעות העבודה שלי הפכו שפויות (תודה לאל) יש בי משהו עייף (מישהו אמר אוטוטו חודש תשיעי?) שזקוק לעשר (או שלושים) הדקות הנוספות של הבוקר.

כשאני סוף סוף מתעוררת, דווקא בא לי להתנפל על ארוחת בוקר מושחתת, ואם גם לכם מתחשק אני לא אאשים אתכם- רק אבקש שתביאו לי גם..

יחד עם זאת, כיוון שבבישול עם היגיון מדובר, (וגם, כיווןן שבין היתר אני מקווה ללדת תינוקת ולא סופגניה) המתכון של היום יהיה של ארוחת בוקר מזינה ושפוייה יותר.

להמשך קריאה »